|
אודות

אני בת 26..
תמיד הייתי בנאדם נחמד, לאחרונה גיליתי שנחמד מידי. לא ידעתי להגיד לא, התביישתי ותמיד חשבתי שאני צריכה להתכופף מול אחרים. אני בגמילה מהדבר הזה כבר כמה חודשים,אם לא שנים.. מנסה להיות עצמאית, אבל לא להיפרד מכלום ומאף אחד. אני מנסה להיות בטוב עם כולם אבל לא מצליחה לשמור על השפיות מולם כשהם מעצבנים אותי. וזה לא קל להביא אותי לסף העצבים...כי הפתיל שלי, באמת ארוך. צריך להיות ממש 'לא חושב' כדי להביא אותי להתפרצות. אני מאמינה שאלימות שוכנת בכולנו, זה חלק מהצורך שלנו לשרוד. לפעמים, יותר מלנקום בצד האחר, אנחנו למעשה אלימים כדי להוציא מעצמינו את מה שמעיק עלינו. אנחנו לא מוצאים דרך אחרת... העולם נהיה חשוך ונראה שאין מה לעשות... אז מכים. הכל. כריות,מיטה,שולחן,קירות. משתדלים שלא אנשים. כי אליהם היחס ישתנה כעבור כמה רגעים,יום,שבוע. ואם תכה אותם חזק מידי היום, הצלקות ישארו בהם גם מחר, ואחרי יומיים, ואולי חודש.. והמבטים שלהם אליך לא יהיו אותו דבר. וזה הפסד גדול מידי בשבילך. אז אתה מעדיף לקרוע כרית מאשר לפוצץ פרצוף של בנאדם. אתה רק מבקש בכל ליבך ולפעמים גם בפיך,במילים, שלא יעצבנו אותך. בבקשה שלא יעצבנו אותך.. הם לא יודעים כמה כוח זה גורם לך להוציא,ולאבד.
נ.ב: השם של הבלוג הזה נקבע בפתיחתו, פתחתי אותו בלהט הרגע מתוך חיבתי העזה לשום,והרעב באותו רגע הביא אותי לידי מעשה. מאז הבלוג הזה התפתח רבות,אך לשם הסימבוליות והזיכרון, אשאיר את השם כפי שנולד.
|