יכולתי לפקוח עיניים ולראות את חלומי מתגשם..
הייתי חי,חי באמת.
עד היום שבו האחת שהכי קרובה אלייך,אל נפשך,
האחת הזאת שיש לה את אותו שם תואם לשלך,ואותה צורה,
אך מהותה שונה לגמריי..ניפצה לרסיסים את ראי הטוב,
ואחד הרסיסים ננעץ עמוק בצד שמאל של גופך.
המיר את ליבך מטוהר וחום פועם, לקרח עשוי זכוכית..
מאותו יום, כל פעם שאני בא מולך, אני משתקף בך.
כבר לא רואה אותך..
אבל בגלל שהפגיעה הזאת של הרסיס הופכת הכל לשונה מכרגיל,
אני כבר לא רואה את עצמי כטוב יותר שאני לידך.
מה שמשתקף מליבך אליי, זה רק החלקים הרעים שבי.
ואני...אני לא יכול להתמודד עם זה.
תמיד היה לי קשה להתמודד עם עצמי,
אז הייתי בורח אלייך.
אבל כשאת היא זאת שאליה אני בורח, ובמקום ללטף היא מטיחה לי בפרצוף את אשמותיי..
עכשיו אני לא יכול כבר.
אני בחרתי ללכת, לא להתקרב יותר.
דיברנו פעם, כשהיינו..קרובים..על ארץ אחרת,ירוקה כזאת.
יש בה הרים משוננים שהכל בהם לבן,
ובמקומות הנמוכים יותר יש מלא נהרות ונחלים.
והכל כלכך ירוק. יש מלא חיות,כאלה מהסוג שחי רק בטבע.
אנחנו ממש,ממש,רצינו להגיע לשם ביחד.
היום, אני יוצא לשם לבד.
אני צריך להתרחק.
במסע הזה שאליו אני יוצא, אני נשבע..
אני אחפש כל דרך אפשרית, איזה מרפא שלא יהיה,
שיוכל להחזיר אותך אליי.
אני הולך הכי רחוק ממך שרק אפשר...
כדי להחזיר אותך אליי.
את לא תקראי את המכתב הזה, עד שתחזרי.
אז בנתיים, את, מלאכית העשויה מים שכלואה בתוך כלוב מאש,הכלא של עצמך המרושעת,השניה..
כלוב האש לא כבה, את לא מתאדה. נלחמת,מנסה.
בנתיים,
את תחשבי שעזבתי...
שבאמת התייאשתי.
רק בסוף המסע, שאקבל את המרפא ואת הפתרון לבעיה שלנו,את תביני..
אנ'לא עזבתי, ואני לא מתכוון לעזוב.
בנתיים כל מה שנותר לי לעשות זה לנסות לתקשר איתך, כל יום מחדש,
בדרך הישנה והמיוחדת שלנו..
שהצלחנו לחדור לתודעה אחד של השניה, ולהביע.
אני כבר לא מצליח, המון זמן, לעשות את זה שוב.
אבל אני לא מפסיק לנסות.
כי כמו שנעלמת לי ביום בהיר אחד בסערה אחת שבה לא היה לך איפה להסתתר מעצמך..
ככה אני מאמין שאת יכולה לחזור..ואפילו חזקה יותר מאי פעם.
כי לנצח מלחמה נגד אחרים,זו גבורה. אבל לנצח במלחמה נגד עצמך,זאת עליונות.
את אבודה עכשיו, אבל אני אמצא אותך.
ואני אחזיר אותך אליי.
אל עצמך.
ואלוקים בעזרי.
את מילאת את הפנטזיה שלי בסם חיים.
יכולתי לפקוח עיניים ולראות את חלומי מתגשם..
הייתי חי,חי באמת.
עד היום שבו האחת שהכי קרובה אלייך,אל נפשך,
האחת הזאת שיש לה את אותו שם תואם לשלך,ואותה צורה,
אך מהותה שונה לגמריי..ניפצה לרסיסים את ראי הטוב,
ואחד הרסיסים ננעץ עמוק בצד שמאל של גופך.
המיר את ליבך מטוהר וחום פועם, לקרח עשוי זכוכית..
מאותו יום, כל פעם שאני בא מולך, אני משתקף בך.
כבר לא רואה אותך..
אבל בגלל שהפגיעה הזאת של הרסיס הופכת הכל לשונה מכרגיל,
אני כבר לא רואה את עצמי כטוב יותר שאני לידך.
מה שמשתקף מליבך אליי, זה רק החלקים הרעים שבי.
ואני...אני לא יכול להתמודד עם זה.
תמיד היה לי קשה להתמודד עם עצמי,
אז הייתי בורח אלייך.
אבל כשאת היא זאת שאליה אני בורח, ובמקום ללטף היא מטיחה לי בפרצוף את אשמותיי..
עכשיו אני לא יכול כבר.
אני בחרתי ללכת, לא להתקרב יותר.
דיברנו פעם, כשהיינו..קרובים..על ארץ אחרת,ירוקה כזאת.
יש בה הרים משוננים שהכל בהם לבן,
ובמקומות הנמוכים יותר יש מלא נהרות ונחלים.
והכל כלכך ירוק. יש מלא חיות,כאלה מהסוג שחי רק בטבע.
אנחנו ממש,ממש,רצינו להגיע לשם ביחד.
היום, אני יוצא לשם לבד.
אני צריך להתרחק.
במסע הזה שאליו אני יוצא, אני נשבע..
אני אחפש כל דרך אפשרית, איזה מרפא שלא יהיה,
שיוכל להחזיר אותך אליי.
אני הולך הכי רחוק ממך שרק אפשר...
כדי להחזיר אותך אליי.
את לא תקראי את המכתב הזה, עד שתחזרי.
אז בנתיים, את, מלאכית העשויה מים שכלואה בתוך כלוב מאש,הכלא של עצמך המרושעת,השניה..
כלוב האש לא כבה, את לא מתאדה. נלחמת,מנסה.
בנתיים,
את תחשבי שעזבתי...
שבאמת התייאשתי.
רק בסוף המסע, שאקבל את המרפא ואת הפתרון לבעיה שלנו,את תביני..
אנ'לא עזבתי, ואני לא מתכוון לעזוב.
בנתיים כל מה שנותר לי לעשות זה לנסות לתקשר איתך, כל יום מחדש,
בדרך הישנה והמיוחדת שלנו..
שהצלחנו לחדור לתודעה אחד של השניה, ולהביע.
אני כבר לא מצליח, המון זמן, לעשות את זה שוב.
אבל אני לא מפסיק לנסות.
כי כמו שנעלמת לי ביום בהיר אחד בסערה אחת שבה לא היה לך איפה להסתתר מעצמך..
ככה אני מאמין שאת יכולה לחזור..ואפילו חזקה יותר מאי פעם.
כי לנצח מלחמה נגד אחרים,זו גבורה. אבל לנצח במלחמה נגד עצמך,זאת עליונות.
את אבודה עכשיו, אבל אני אמצא אותך.
ואני אחזיר אותך אליי.
אל עצמך.
ואלוקים בעזרי.